מורשת תרבות כערך כלכלי

הערך ומדידתו
ערכים, היסטוריים, חברתיים, תרבותיים, מוסריים וכלכליים נמדדים על פי נחיצותם. הם אינם עצמאיים אלא תלויים במושא המוחשי או הלא-מוחשי שהם מצטרפים אליו. ברבים מהמקרים משולבים הערכים אלה באלה, משפיעים האחד על האחר ובכוחם להאדיר את המושא ואת הביקוש אליו או להחלישם. ההכרה בכוחם מקדמת מדידה ודירוג באמצעות תבחינים מסוגים שונים. במשך שנים נדמה היה לרבים מחוקרי המורשת התרבותית שמושא זה, שהוא תלוי ערכים, משוחרר מהערך הכלכלי וממדידתו. בשנים האחרונות זוכה ערך זה למעמד חדש בשיקולים בדבר התערבות ושימור המורשת למען תשרוד גם עבור הדורות הבאים. להתערבות יש צורות והשלכות מגוונות, ואלה משפיעות על אופן המדידה, ובעקבות כך - על חיפוש כלי מדידה מובחנים שיקלו על מכבדי הערכים האחרים את תהליך הבחירה במורשת הזכאית לשרוד.

קשה לכמת את ערכה הכלכלי של מורשת תרבות. תוצריה - המוחשיים והבלתי מוחשיים - הם מבוססי ידע ומורכבים מהון כלכלי ומהון תרבותי. זהו מוצר ציבורי, שנוסף לתועלת פרטית מופקת ממנו גם תועלת חברתית, ועל כן שוק תחרותי אינו יכול לתפקד באופן יעיל. מורשת תרבות נתפסת כערך כלכלי, כנכס, כמשאב לפיתוח המובל על ידי הכלכלה היצירתית, המייצרת באמצעותו ערך כלכלי למקום. נדרשים אפוא שני סוגים של התערבות ציבורית: (1) כזו המכוונת למוצרי מורשת בעלי בסיס כלכלי מוצק, הצפויים להניב הון כלכלי, למשל כאלה המהווים מקור להכנסה פוטנציאלית מתיירות; (2) כזו המכוונת לזיהוי ולהשקעה במוצרי מורשת שהם חלק ממורשת מוטית הון תרבותי יותר מאשר הון כלכלי - אם בכלל. האחרונים מקורם לרוב בחוויות היום-יום של התושבים ובאינטראקציות ביניהם, ואי-שימורם מהווה פשרה ופגיעה בערך המורשת בכלל. 

הקדמה
במסגרת תהליך פיתוחו של מוצר חדש מקובל להכין עבור משקיעים פוטנציאלים תכנית עסקית ובה ניתוח של המוצר מהיבטיו השונים. הניתוח הכלכלי - "ניתוח עלות תועלת" (Cost Benefit Analysis – CBA) - כולל תחזית של ההכנסות וההוצאות, וערך נוכחי של הרווחיות הצפויה. הבעיה בהכנת תכנית עסקית כזו למוצר "מורשת תרבות" היא כימות הערך הנוכחי של הרווחיות הצפויה. זאת משום שתוצריו מבוססי הידע של מוצר זה, המוחשיים והבלתי מוחשיים, כוללים נוסף להון הכלכלי גם הון תרבותי. הניתוח הנדרש במקרה כזה הוא "ניתוח עלות תועלת חברתית" (Social Cost Benefit Analysis – SCBA), שכולל ניתוח עלות תועלת משתי נקודות ראות: פרטית וחברתית.
המשקיע הפוטנציאלי העיקרי במוצר מורשת תרבות הוא המדינה, רשות ציבורית או גוף וולנטרי; ללא משקיע כזה והיקף השקעה משמעותי יש חשש לשרידותו של המוצר. על כן טרם הדיון במורשת תרבות כערך כלכלי, וכדי שזה לא יישאר דיון תאורטי בלבד, נדרשת הכרה בחיוניות של השקעה ציבורית בנכסי מורשת תרבות בשני היבטים:
(1) נכסים שהם מוצרים בעלי בסיס כלכלי מוצק וצפויים להניב הון כלכלי, למשל כאלה המהווים מקור להכנסה פוטנציאלית מתיירות;
(2) זיהוי מוצרי מורשת שהם חלק ממורשת מוטית הון תרבותי יותר מאשר הון כלכלי - אם בכלל - והשקעה בהם. בהשוואה לארצות אירופה, שם סדר היום השימורי כבר כולל במפורש את הדיון בנכסי מורשת כערך כלכלי, בישראל הדיון צריך, לדעתי, להתחיל בתמריצים.
ללא התערבות ציבורית ומתן תמריצים בהיקף ניכר יאבדו מוצרי מורשת, בעיקר כאלה שתוצרם העיקרי הוא הון תרבותי.

המוצר "מורשת תרבות"
מורשת תרבות מכילה את המשאבים מהעבר בכל הצורות וההיבטים: מוחשיים, בלתי מוחשיים, מונומנטים, אתרים, נופים, מיומנויות, מנהגים, ידע וביטויים ליצירתיות אנושית, וכן אוספים ששומרו ונוהלו על ידי גופים פרטיים וציבוריים כמו מוזיאונים, ספריות וארכיונים. משאבים אלה מקורם במפגשים המתקיימים מאז ומעולם בין אנשים למקומות (Council of the European Union, 2014).
מורשת היא ידע הכולל הון כלכלי והון תרבותי, והיא עוסקת במשמעויות יותר מאשר בחומרים. המשמעויות מעניקות ערך כלכלי או תרבותי לחומרים והן מצדיקות את בחירתה של מורשת לשימור. המשמעויות מוגדרות בהווה, כך שלמעשה אנו יוצרים את המורשת שאנו זקוקים לה ומנהלים אותה למגוון מטרות שמניעות צרכים וביקושים של חברה. תכונה זו מאפשרת להגדיר מורשת כמוצר כלכלי הכולל מוצרים מקומיים מוחשיים ובלתי מוחשיים לצריכה מקומית ולתיירות (Graham, 2002). בספרות הכלכלה מורשת תרבות מוגדרת כ"מוצר ציבורי". ל"מוצר ציבורי טהור" יש שני מאפיינים:
(1) אי אפשר למנוע מאף פרט מלצרוך אותו (non-excludible);
(2) ההנאה של אדם אחד מהמוצר אינה גורעת מהנאתו של אדם אחר מהמוצר (Musgrave & Musgrave,1973)(non-rival)

יש להבחין בין דרגות שונות של מוצר ציבורי. למשל, אי אפשר למנוע מפרט מלהביט במונומנט, אך אפשר להגביל את הכניסה אליו באמצעות גביית תשלום כניסה. אולם גם במקרים כאלה אי אפשר לגבות מהפרט תשלום בעד מלוא הנאתו מהמוצר, היות שהפרט יכול לייחס ערך לעצם העובדה שהמונומנט קיים, במצב טוב, ושימשיך להתקיים (לא ייהרס) - גם אם הוא עצמו לא יבקר בו. ערך זה נקרא בספרות "ערך אופציה" (option value) - אנשים רוצים להשאיר לעצמם או לבני הדורות הבאים את האופציה לבקר במונומנט במועד עתידי כלשהו. אפשר לחשוב על "ערך אופציה" כנכונות לשלם כדי להקטין את הסיכון שהאופציה לא תהיה קיימת בעתיד. כלומר זהו מחיר שאנשים מוכנים לשלם עבור ביטוח (אופציה) שהמוצר יהיה בהיצע אם ירצו אותו בעתיד (Pearce & Nash, 1981).
תוצריו של מוצר מורשת תרבות הם הון כלכלי והון תרבותי. המוצר מייצר השפעות חיצוניות חיוביות ומניב, נוסף לתועלת פרטית, גם תועלת חברתית. היות שהשוק הפרטי אינו יכול להפיק רווח מהתועלת החברתית המופקת מהמוצר, במקרים כאלה שוק תחרותי אינו יכול לתפקד ביעילות ונוצר כשל שוק. אם לא ניתן לסמוך על השוק הפרטי שיספק את המוצר, כדי להבטיח אספקה של כמות אופטימלית מהמוצר מבחינה חברתית נדרשת התערבות ציבורית.

מורשת תרבות כערך כלכלי: השיח במאה ה-21
מסקנותיה של מועצת האיחוד האירופי במסמך מיום 20 במאי 2014 מדגישות את התפיסה המתייחסת לשימור מורשת תרבות כאל נכס וכאל משאב לפיתוח בר-קיימא (Council of the European Union, 2014). תפיסה זו מייחסת לשימור מורשת התרבות ערך כלכלי, והיא מצביעה על השינוי שחל בגישות חוקרי השימור והעוסקים בו. במאה ה-21 מתרחב הדיון באסטרטגיות לניצול נכס תרבותי ובהפיכתו למשאב לפיתוח.
לתפיסה שלפיה מייצרים ערך כלכלי באמצעות מורשת תרבות יש ביטוי מוחשי בייצור ערך כלכלי למקום, בהווה ובעתיד. תפיסה זו מתייחסת למורשת תרבות כמו אל כל מוצר כלכלי: כשם שבכלכלה עירונית בחירות המיקום של חברות ומשקי בית, והדרך שבה האדם והחברה מארגנים את פעולות הייצור והצריכה שלהם, מייצרות כלכלה במרחב; וכשם שבכלכלת נדל"ן נגישות תחבורתית, שימושי קרקע, קרבה למשאבי טבע ועוד מייצרים ערך כלכלי לנכסים ולסביבה - כך בכלכלה יצירתית מורשת תרבות מייצרת ערך כלכלי למקום.
ג'ון הוקינס (Howkins, 2001) התווה בספרו את המושג "כלכלה יצירתית" (The Creative Economy). בכלכלה יצירתית התשומות הן הרעיונות, המיומנויות, הכישרונות האינדיבידואליים והיצירתיות של הפרט. תשומות אלה מתורגמות לתוצרים כלכליים המייצרים ערך כלכלי. מורשת תרבות נתפסת כמקור המייצר ערך כלכלי המובל על ידי צמיחת הכלכלה היצירתית בכלל, והתעשיות היצירתיות בפרט, ובהן יש להכיר לא רק בהקשר של ערכן הכלכלי אלא גם בשל תפקידן בייצור רעיונות יצירתיים חדשים או טכנולוגיות. תרומתן החברתית אינה נמדדת אפוא רק במונחים כספיים.
לא זו בלבד שהכלכלה היצירתית היא מהסקטורים הכלכליים המתפתחים ביותר בעולם, היא גם יצרה שינויים במונחים של מקורות הכנסה ויצירת מקומות עבודה. אונסקו בפרסומיה הדגימה תופעה זו והדגישה שכאשר הסקטור היצירתי הופך לחלק מאסטרטגיה כוללנית לפיתוח ולצמיחה הוא תורם להחייאה של הכלכלה הלאומית. השקעה בתרבות ובסקטור היצירתי כמניע לפיתוח חברתי יכולה להוביל גם לשיפור רווחת הקהילה, לאיכות החיים ולהעצמה של הפרט והקהילה. תוצאות כאלה קשה לכמת, אך חשיבותן רבה (UNDP/UNESCO, 2013).
אחת הדוגמאות המוחשיות לתהליך זה הוא פרויקט פיתוח קהילה מבוסס אמנות המתקיים בממפיס - The Memphis Music Magnet. אזור המטרופולין של ממפיס, המטרופולין הנחשב לאחד העניים שבארצות הברית, עשיר בנכסי תרבות והיסטוריה. תעשיית המוזיקה הייתה מרכזית בכלכלת העיר בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים של המאה ה-20, כשהעיר הייתה אחד ממרכזי ההקלטה הגדולים בעולם. מוזיקאים בולטים גדלו וחיו בממפיס. הבולט שבהם היה אלביס פרסלי, ושם אכן ממוקמת אחוזתו גרייסלנד (Graceland). העיר עשירה בכישרונות מוזיקליים ובעסקי המוזיקה. שכונת Soulsville היא מקום הולדתה של מוזיקת הנשמה האמריקנית וביתה של חברת התקליטים הגדולה Stax Records.
במסגרת הפרויקט פותחה תכנית להתחדשות ולהחייאה של השכונה. התכנית כללה מגורים לאמנים, שירותים מקומיים ייעודיים ותכניות להעשרת הקהילה. השכונה מושכת מוזיקאים, תומכת בהם ומעודדת אותם לשתף פעולה ביניהם. התכנית משמישה מחדש נכסים, חלקם נכסי מורשת, הופכת אותם למרכזי מוזיקה, לאולפני הקלטה, לבית ספר למוזיקה, למוזיאון ועוד, וגם מנגישה אותם לתושביה. אמנים ומבקרים נפגשים, מחליפים דעות ופועלים יחד, וזליגת הידע מניעה את הכלכלה היצירתית ומביאה לפיתוח האזור ולהתחדשותו (UNDP/UNESCO, 2013).
המקרה של ממפיס ממחיש את כוחה של מורשת תרבותית לקדם פיתוח, אך הוא מצביע גם על הסכנה לשרידותם של מוצרי מורשת תרבות שאינם חושפים בסיס כלכלי מוצק בהווה. מורשת התרבות היא אין-סופית במרחב ובזמן, היצע המורשת עולה על הביקוש, ומוצרי המורשת שישרדו הם על פי רוב אלה שהם בעלי בסיס כלכלי מוצק. מוצרים שיש חשש לשרידותם אינם נמצאים לרוב בריכוז אורבני גבוה, והעובדה שהם יחידים מקשה עליהם לייצר השפעות חיצוניות חיוביות על סביבתם ולהוות אתר מקומי או תיירותי. מוצרים כאלה משמשים אותנו לרוב בחיי היום-יום, הם בעלי ערך הון תרבותי עבורנו ועבור החברה, אך אינם מייצרים הון כלכלי מספיק דיו לבעליהם ולחברה בהווה. דוגמה לכך היא חנויות שכונתיות קטנות לממכר או לשירותים שבעליהן מייצרים, שנסגרו עם השנים. החשש להיעלמותם של מוצרי מורשת שאינם בולטים במיוחד בסביבה הבנויה מדגיש את הצורך לייצר כלי רגולטורי שיגן עליהם.
האבחנה בין מוצרי מורשת מוטי הון כלכלי למוצרי מורשת מוטי הון תרבותי יכולה להיעשות אם כן באמצעות האבחנה של מורשת בהקשר של פונקציות העיר. גרהאם (Graham, 2002) במחקרו מבדיל בין העיר ה"פנימית" (the "internal" city) לבין העיר ה"חיצונית" (the "external" city). העיר הפנימית מתאפיינת בסגנון חיים, בתרבויות מגוונות, בקיומם של מסרים מורכבים, חופפים ושאפתניים. העיר החיצונית נוצרת על ידי דימוי ושיווק. במקרה של העיר החיצונית יש למורשת תפקיד מרכזי - היא מייצרת הון כלכלי, בעיקר תיירותי. בעזרתה מודגשים ייחודה של העיר ושונותה ממקומות אחרים. הדימוי תורם ליצירת סביבה אורבנית תוססת ואטרקטיבית, בעיקר במרכז ההיסטורי, ומקדם פיתוח תרבותי ופתיחת עסקים, מסעדות, בילוי ופנאי.
גראהם חושש ממצב שבו לא מתבצע מחקר מעמיק של הצרכים, הביקושים וצורות הצריכה של העיר הפנימית והחיצונית, והתהליך מונע ומובל במקום זאת באמצעות מענקים וצורות אחרות של מימון פרטי וציבורי. לטענתו הפיתוח צריך להתבסס על ניתוח מעמיק של מאפייני העיר הפנימית והעיר החיצונית (the knowledge-based city) ועל בחינת תפקידה של המורשת בפיתוח זה. המורשת האורבנית היא כלי ליצירת מדיניות אורבנית ראויה. באמצעותה אפשר יהיה לקדם את העיר החיצונית, בעלת הבסיס הכלכלי, אך בד בבד נדרשות הגברת המודעות ומדיניות המעודדת את קידום העיר הפנימית - שלה יש תרומה כלכלית וחשיבות ערכית בשימור המורשת התרבותית הבנויה.

הערה לסיום
מוצאי השבת של חג הפסח 2015 נסגרה "הסרטיה" - ספריית הדי-וי-די השכונתית ברחוב אבן גבירול בתל-אביב. סגירתה שנים אחדות לאחר ההחלטה לסגור ספרייה אחרת בשכונה משקפת את הסכנה של אובדן המורשת של העיר הפנימית. בעוד שאחד מילדיי אמר בהומור כשיצא מהסרטיה - "איזה כיף, לא נצטרך להחזיר את הסרטים כי הסרטיה נסגרת", חשבתי אני בעצב על אובדן "ערך האופציה". כשילדיי יגדלו, ככל הנראה לא תהיה להם האופציה לבקר בספריית די-וי-די שכונתית; כזו ככל הנראה כבר לא תהיה קיימת. חשיבותה של הסרטיה הוא בתפקידה התרבותי: חשיפה לסרטים מארצות ומתרבויות שונות שמספרים סיפורים רבים ומגוונים, ויצירת אינטראקציה בין אנשים שנחשפו לאוצרותיה. ההכרה בחשיבות השימור של מוסד מעין זה, והחשש שאינטראקציות וחשיפה להון תרבותי בעיר הפנימית עשויות להיעלם מהמרחב האורבני של חיי היום-יום ולמצוא את מקומן ברשתות תקשורת אלקטרונית, מחזירים אותי לדברי הפתיחה וליסודות כלכלת התרבות, שלפיה נדרשת התערבות ציבורית לשימורה של "הסרטיה", כמשל לשימור מוצרי מורשת שאין להם בסיס כלכלי בהווה אך הם בעלי הון תרבותי בעל ערך. 

ד"ר איל סלינג'ר הוא כלכלן, שמאי מקרקעין, היסטוריון, בעל תואר שלישי מהטכניון בתכנון ערים ואזורים, בעל תואר שני בתכנון מרחבי מ-KTH – The Royal Institute of Technology, שטוקהולם. מרצה בטכניון ובאוניברסיטת חיפה, יו"ר הוועדה לכלכלה של השימור, איקומוס ישראל. עוסק במחקר בתחום שוק המקרקעין, כלכלת שימור וכלכלה עירונית, ובעל ניסיון מקצועי בשמאות מקרקעין. 
eyalsalinger@yahoo.com
Council of the European Union (2014). Conclusion on cultural heritage as a strategic resource for a sustainable Europe. EDUCATION, YOUTH, CULTURE and .SPORT Council meeting Brussels, 20 May 2014 .Graham, B. (2002). Heritage as knowledge: Capital or culture. Urban Studies, 39(5-6), 1003-1017 .Howkins, J. (2001). The creative economy: How people make money from ideas. London: Allen Lane .Musgrave A. R., & Musgrave, B. P. (1973). Public finance in theory and practice (3rd edition). New York, NY: McGraw hill .Pearce D. W., & Nash, C. A. (1981). The social appraisal of projects: A text in cost-benefit analysis. London: The Macmillan Press .UNDP/UNESCO (2013). Creative economy report. Special Edition, Widening Local Development Pathways, UNDP/UNESCO, New York

קישור לכתבה המקורית